מנהגים ומסורות

כמו כמעט כל פינה ביוון, גם ל-Pelion יש אופי תרבותי משלו, עם מנהגים ומסורות שחיים עד היום ומקסימים כל מי שפוגש אותם. לאורך מאות שנים יצרה כאן הנפש העממית מסורת מיוחדת: מיתוסים יפים שנולדו מהדמיון המקומי, אגדות עם, פתגמים, שירי עם ומנהגים.

בהמשך תכירו כמה מהטקסים והאירועים שעדיין מתקיימים ב-Pelion, כמו החתונה המסורתית, מנהגים הקשורים לחגים מסוימים, וגם אירועי תרבות ששומרים על המסורת הזאת, חולקים אותה עם המבקרים ומעבירים אותה לדורות הצעירים.

החתונה המסורתית של Pelion

סביב התחנות הגדולות בחיים – לידה, טבילה ונישואים – פיתחו תושבי Pelion שורה שלמה של טקסים. בכפרים כמו Portaria ו-Trikeri משחזרים מדי פעם את החתונה המסורתית, אחד המנהגים המוכרים ביותר באזור, מלא ברגעים פולקלוריים שמלהיבים את המבקרים ומעוררים זיכרונות אצל המקומיים. השחזור נמשך כמה ימים. שבוע לפני החתונה עוברים ברחובות שניים-שלושה צעירים עם ה-flambouro, דגל החתונה, ומכריזים על הבשורה המשמחת. ביום רביעי מתקיימים ה-alevromata, שבהם מפזרים קמח על החתן והכלה, וביום חמישי לשים את לחם החתונה. ביום שישי מוצגת הנדוניה של הכלה בבית הוריה, חוגגים עם מוזיקה, וקרובי המשפחה מצמידים שטרות כסף אל המצעים והאריגים; אחר כך מעבירים את הנדוניה לבית החדש. בערב שלפני החתונה מתקיימים ה-stavrodeipna, שבהם החתן והכלה חוגגים בנפרד, כל אחד בבית הוריו. ביום ראשון נערכת החתונה, ואחריה חגיגה גדולה בכיכר הכפר לצלילי מוזיקה מסורתית.

בזמן השחזור לובשות נשות הכפר תלבושות רקומות מרהיבות, והשירים מלווים בכלי נגינה מסורתיים. עוד כמה ממנהגי החתונה:

גילוח החתן. ב-Pelion, כמו באזורים רבים ביוון, החברים מגלחים את החתן לפני החתונה גם היום. פעם, אחרי שסיבנו את פניו, הם העמידו פנים שהם מגלחים אותו בגרזן. כדי להינצל, הוא הבטיח להם ארוחה. אם ההצעה לא הספיקה, הגרזן הוחלף במסור. ההבטחות נמשכו עד שהחברים היו מרוצים, ורק אז יצא לפעולה תער אמיתי.

ה-bratimi או ה-vlamides. החתן והכלה בוחרים כל אחד כמה חברים קרובים בתור bratimi ו-bratimisses, מעין שושביני החתן ושושבינות הכלה. לפי המסורת מספרם חייב להיות אי-זוגי (3, 5 או לעתים רחוקות 7, בנפרד לכלה ולחתן) כדי שהנישואים יצליחו. הבחורים עונדים מטפחות על הכתפיים, הבחורות פרחים, וכולם עוזרים בהכנות. כלל אחד: ה-vlamides חייבים להיות רווקים.

הנעליים של הכלה. בזמן שהכלה מתקשטת, חברותיה הרווקות לוקחות את נעל העקב הימנית שלה וכותבות את שמותיהן על הסוליה. אומרים שהשם שיימחק ראשון שייך לזו שתתחתן ראשונה.

שקדי הסוכר של החתונה. הבחורות הרווקות לוקחות מכיס החתן כמה שקדים מצופי סוכר (koufeta) שעליהם נאמרה ברכה, ושמות אותם באותו לילה מתחת לכרית. מי שיופיע להן בחלום יהיה בעלן לעתיד.

ה-Maides של Makrinitsa

ה-Maides הם מנהג של ריקוד ותיאטרון שנקרא על שם חודש מאי, חודש האביב המובהק. הוא מסמל את התחדשות החיים והטבע באביב, ואת שורשיו מחפשים בפולחן דיוניסוס. בעבר הוא התקיים באחד במאי; היום הוא מוצג בכיכר של Makrinitsa, שם לובשים צעירי הכפר תלבושות מסורתיות, מתקשטים בפרחים ומקבלים את פני מאי בריקודים ובשירים. ה-Maides של Makrinitsa רשומים במרשם הלאומי של המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של יוון.

צעיר אחד מגלם את מאי: גופו מכוסה בפרחי העונה, על ראשו זר פרחים צבעוני ובידו ה-mayoxylo, מקל מאי. סביבו עומדים ה-zeibekides, צעירים מחופשים בווסטים אדומים ומכנסיים רחבים, תרבושים עם ציצית ואבנטים רחבים שתחובים בהם חרבות ואקדחים. ה-zeibeks היו לוחמים לא סדירים ממערב אסיה הקטנה בתקופה העות׳מאנית. בליווי נגנים עממיים עוברת הלהקה בין בתי הכפר, רוקדת ושרה ומקבלת את הכיבוד המקובל. בלהקה משתתפים גם ה-genitsaros (היניצ׳ר), מנהיג החבורה, ה"נערה" (גם היא גבר מחופש, לעתים קרובות עם שפם עבות), החוג׳ה (איש דת טורקי) בגלימה רחבה ובטורבן, הצועני והצוענייה עם פנים ורגליים מפויחות, הרופא ועוד.

בשיא ההצגה מישהו מטריד את ה"נערה" בגסות, ובעקבות זאת מתרחש "רצח". הרופא מנסה לשווא להציל את המת, עד שמאי מניח עליו פרח להריח, ובתוך ריקודים ושירים המת קם לתחייה.

המנהג קיים עוד מהתקופה העות׳מאנית. אחרי הפסקות בשנים הקשות של המאה ה-20 הוא חודש ב-1957 ושוב ב-1976, ומאז הוא מוצג כמעט מדי שנה.

ה-Klidonas

ה-Klidonas חודש ב-Afetes וב-Agios Dimitrios, סביב חג יוחנן המטביל ב-24 ביוני. זהו מנהג של נערות שרוצות לדעת מה צופן להן הגורל ומה "המזל" שלהן, ושורשיו בימי קדם. בערב החג, ב-23 ביוני, מתאספות הנערות הרווקות בבית אחד, ואחת מהן לוקחת כד והולכת למלא אותו במעיין הכפר. כל הדרך, הלוך וחזור, אסור לה להוציא מילה, כי אם תדבר, ה-Klidonas יאבד את כוח הניבוי שלו. את "המים השותקים" שופכים ל-bakiri, כלי נחושת, וכל נערה מטילה לתוכו חפץ אישי, טבעת או סיכה: "הסימן" שלה. מכסים אותו בבד אדום, משאירים אותו בחוץ למשך הלילה ושרים סביבו. למחרת, אחרי התפילה בכנסייה, מחזירים אותו הביתה בשירה: "Anoigoumi ta Klidouna stou Ai-Gianniou ti chari, ki oti ini tychiro tha vgei tou rizikari" ("אנו פותחים את ה-Klidonas בחסד יוחנן הקדוש, ומה שמביא מזל ייצא"). אחר כך מסירים את הכיסוי. מסביב עומדות משוררות שמדקלמות צמדי חרוזים, ה-rizikaria. עם כל צמד חרוזים שולפת נערה סימן מהמים ומרימה אותו גבוה; למי שהסימן שייך, לה שייכת גם ה"נבואה". כך ממשיכים עד שכל הסימנים יוצאים, ואם החרוז שנפל בחלקה של נערה אינו טוב, סביר שהיא לא תבוא לקחת את הסימן שלה.

יש גם גרסה אחרת: ברגע שהנערות חוזרות הביתה, כל אחת מחזיקה מעט מים שותקים בפה ומסתובבת בשכונה. שם הגבר הראשון שתשמע יהיה שמו של הגבר שתתחתן איתו.

את שחזור ה-Klidonas מלווים ריקודים מסורתיים, והחגיגה מסתיימת כמקובל בשריפת זרי מאי.

מנהגי הקרנבל

גם בתקופת הקרנבל מתמלא הר הקנטאורים באירועים מסורתיים יפים. בולטים במיוחד ה-Koudounades, נושאי הפעמונים, של Drakia ביום ראשון של הקרנבל: אחרי שהם עוברים בין בתי הכפר, הם נפגשים בכיכר וחוגגים עם המבקרים במוזיקה ובריקודים עד הבוקר. שווים ביקור גם אירועי הקרנבל באזור Agria (העירייה לשעבר Iolkos) וב-Mouresi, עם תהלוכת הקרנבל, ריקוד הסרטים (gaitanaki), שריפת מלך הקרנבל והשטת כדור פורח. ולבסוף, ב-Afetes מתקיימת תחרות עפיפונים, וב-Makrinitsa מחיים מחדש את הדלקת ה-Afanos.

פניגירים וחגיגות

מדי שנה מתקיימים ברוב הכפרים של Pelion פניגירים (panigyria, חגיגות כפר לכבוד הקדוש המקומי), פסטיבלים ואירועי תרבות שמבליטים כל כפר ומביאים אליו אנשים וחיים. ב-pangyria, כפי שקוראים להם כאן, המקומיים מכבדים את קדוש הכפר, אבל לא מחמיצים את ההזדמנות לטעום את ה"רוח" המקומית, שמשפרת מאוד את מצב הרוח. האופי העליז שלהם ניכר בריקודים הסוערים לצלילי מוזיקה ושירים מסורתיים, והאכילה והשתייה נמשכות עד מאוחר. חגיגות כאלה תמצאו כמעט בכל כפר, בעיקר בקיץ.

מלבד חגיגות הקדושים, כפרים רבים עורכים חגיגות לאירועים אחרים או לכבוד התוצרת המסורתית שלהם. אחת מהן היא חג ה-tsipouro ב-Katichori, שבו משחזרים, עם מוזיקה ושירים מסורתיים, את זיקוק ה-tsipouro, משקה הענבים החריף המקומי, שהמבקרים טועמים אחר כך. משהו דומה קורה ב-Stagiates בחג הנקניק: משחזרים את הכנתו, ואחר כך מגישים אותו לתושבים ולמבקרים. חג הדובדבן ב-Agios Lavrentios, חג האגס ב-Milies, חג התפוח ב-Zagora וחג הערמון ב-Xorychti הם עוד כמה חגיגות שמכבדות את התוצרת המקומית במוזיקה, בריקוד ובשירה.

דבר אחד בטוח: אל תעזבו את Pelion בלי לחוות פניגירי מסורתי.

"שחיטת" ה-daouli

פעם, ברגע שנגמרה מסיבה סוערת, אחד הנוכחים היה לוקח סכין גדולה ו"שוחט" את העור המתוח של ה-daouli, התוף הגדול הדו-צדדי. למה? הם לא רצו שהכלי ששימח אותם כל כך ינגן במסיבה אחרת, לאחרים.

קיץ של תרבות

בכל קיץ מארגנות הרשויות והאגודות התרבותיות של Pelion – ובראשן אירועי הקיץ של עיריית Zagora-Mouresi – אירועים מוצלחים ואהובים מאוד על המבקרים, שמציגים את העבר וההווה התרבותיים של Pelion. בתוכנית: שחזורים של החתונה המסורתית ושל חגיגות כפר עתיקות, הצגות תיאטרון, סדנאות, תערוכות, הופעות ומפגשים של להקות ריקודי עם.

מנהגי המעיינות

ולבסוף, ל-Pelion יש גם מנהגים מיוחדים הקשורים לעשרות המעיינות שלו. המוכר ביותר, שנשמר עד היום, הוא "כיבוד המעיין" ביום השנה החדשה. באותו בוקר הולכות הנערות למעיין ומשאירות בו גרגרי חיטה, אגוזי לוז, פרוסה מלחם השנה החדשה ומטעמים נוספים, כדי לרצות אותו, להודות לו על המים הצלולים שנתן להן כל השנה שחלפה ולאחל שלעולם לא ייבש.